גזענות, למרות שקל לראות בה איזשהו באג תפישתי או טעות מחשבתית, נובעת מתוך — או לפחות מוזנת בידי — דברים ממשיים יותר, כמו מערכות של הפרדה ודיכוי או כמו עימות מזויין. תפישות גזעניות לא רק מעודדות פעולות שכאלו ומתחזקות מערכות שכאלו, אלא גם מוזנות בידיהן.

נראה הפעם כאילו הימין הפעיל את ההסלמה כמנוף להגברת הגזענות באופן מודע למדי – נוכח הקירוב הפוליטי חסר התקדים בין גוש המרכז לבין הרשימה המשותפת, הימין לא פספס את ההזדמנות לצייר את חברי הכנסת של המשותפת בתור תומכי אויב (אם לא אויבים של ממש בפני עצמם.)

איך חיים עם רצח המונים

מרגע שמופעל כוח קטלני בתוך אוכלוסיה אזרחית צפופה כמו זו של עזה, יש למעשה שתי אפשרויות: לראות בכך רצח המונים מזעזע ומגונה, או למצוא דרך להצדיק את האלימות, כך שניתן לקבלה או אפילו לתמוך בה.

כדי להצדיק את האלימות אפשר למצוא פעלולים שכלתניים, לפיהם אולי האלימות הזו תמנע אלימות עתידית מהצד השני (כנגד כל הראיות) או משהו שכזה – אבל הרבה יותר קל, ודורש פחות מחשבה, פשוט לראות באוכלוסיה המופצצת כפחות אנושית או פחות ראויה לחמלה מהאוכלוסיה המפציצה. כיוון שהפתרון הרגשי הזה, הדה־הומניזציה, קל ונגיש יותר — ובטח יותר נעים ממבט מפוכח על רצח העם הזוחל שישראל מבצעת ברצועה — זהו הפתרון שישראלים רבים מוצאים כדי שיוכלו לישון בלילה.

להפגנות אזרחיות נגד אלימות ולאיתותים על תמיכה אפשרית בקואליציה יש אולי השפעה הפוכה: קשה לראות את כל אלו בחדשות למשך שבועות מבלי להבחין באנושיותם של הפלסטינים אזרחי ישראל — ואולי בדיוק לכן היה צורך להוציא את תופי המלחמה ולהזכיר לישראלים למי אנו קוראים אדם.

אז מה עכשיו?

להסתכלות שכזו על גזענות, שרואה בה תולדה של אלימות, יש השלכות על האופן בו אנחנו נאבקים הן באלימות והן בגזענות.

מצד אחד, משמעותה שמאבק בגזענות שמתמקד בצד התודעתי — חינוך לסובלנות וכדומה — מוגבל ביכולתו להשפיע; המציאות המתגלה למול עיני התלמיד חזקה יותר מכל שיעור. מצד שני, משמעותה שתמיכה (אף אם מסוייגת) במלחמות ובצורות אחרות של אלימות ודיכוי, מתוך תקווה לזכות בתמיכת הציבור כדי לשים להן סוף בהמשך, היא תקוות שווא: האלימות של היום מייצרת את מצביעי הימין של מחר. ככל שישראל תמשיך לדכא, לנשל ולהרוג פלסטינים, היא תמשיך לגלוש ימינה, והמפלגות במרכז שמנסות להתחנף לבוחרים ימניים דרך מתן תמיכה באלימות הישראלית ימשיכו להדרדר לתהום הנשייה.

פורסם במקור בכתובת https://write.as/meemsaf/byn-tvpy-hmlkhmh-llhbvt-hshnh

בחלוקה גסה אפשר להגיד שליברליזם נוטה לחפש הסברים אצל הפרט, בעוד רדיקליזם נוטה לחפש אותם אצל החברה.¹ זה בהחלט המצב אם מסתכלים על הגישות לגזענות. בראייה ליברלית, ההסבר לגזענות נוטה להתחיל (אם לא להיגמר) באמירה שאנחנו מפחדים באופן טבעי מהשונה, פחד שעלול להוביל לשנאה. ובראייה צרה, זה נכון. ברור שקשה יותר לבני אדם להזדהות עם מי שהם מזהים בו שוני גדול, מי שנראה אחרת, חושב אחרת, מדבר אחרת. אבל בראייה רדיקלית, זה הסבר צר וחלקי מדי.

בין דעה קדומה לגזענות

רדיקלים נוטים להדגיש את ההבדל בין דעה קדומה לגזענות. אדם לבדו יכול להחזיק בדעות קדומות, אבל בשביל גזענות צריך חברה. למשל, הפחד מהשונה יכול להסביר למה שוטר לבן באלבמה עלול לחשוב דברים מוזרים על נערים שחורים, אבל הוא פחות יכול להסביר למה הוא לא חושב דברים דומים גם על ג’ינג’ים. הפחד הזה גם לא מסביר למה הדעה הקדומה על שחורים אומרת ספציפית שהם אלימים ועצלנים, בעוד יהודים תחמנים וחמדנים – ולא ההיפך.

אולי חשוב מכך, הפחד מהשונה לא ממש מסביר למה שוטרים בארה”ב (ולא רק שם) הורגים נערים שחורים בכמויות עצומות, כמעט בלי השלכות עבורם. בראייה רדיקלית, מצב כזה אמנם מכיל דעות קדומות, אבל הוא גם מציג גזענות: מבנה או דפוס חברתי, שלא ניתן להסביר ברמת הפרט בלי להתייחס אל החברה.

הנה דרך אחת לראות את כל זה מזווית רדיקלית: נגיד שבסדר, הפחד הטבעי מהשונה מייצר דעות קדומות. אבל מהו שונה? ומה קורה עם הדעות הקדומות האלו? הסביבה החברתית שלנו היא שמלמדת אותנו איזה שוני הוא משמעותי ואיזה לא; החברה שבה אנחנו גדלים, ההיסטוריה שלה, ויחסי הכוחות שבה, אלו מעצבים לא רק את תוכן הדעות הקדומות שלנו אלא את השפעתן על הזולת.

בחברה גזענית, דעה קדומה היא הדרך הקלה

מוסדות ומבנים חברתיים מבדילים בין חברה עם דעות קדומות לבין חברה גזענית שבה אנשים נרצחים או מושפלים על סמך דעות קדומות. למשל, אם נולדת לחברה בה אנשים כהי עור הם לרוב עבדים, גם אם לא תלמד מההורים שלך שלל הצדקות לכך, קשה להכיל את המחשבה שהם אנשים בדיוק כמוך. להזדהות עם אנשים שנרמסים בגסות יום-יום מול העיניים שלך זה כואב – כפי שהרבה שמאלנים ישראלים מכירים היטב מתוך חיינו כישראלים שמגלים אמפתיה לקרבנות הכיבוש הישראלי. ורובנו לא נולדנו אמפתיים, אלא עברנו תהליך קשה לפתח אמפתיה.

לגדול במציאות של דיכוי זה דבר שמעצב את התפישה שלנו, כי תמיד יהיה קל יותר להאמין להצדקות (גם מופרכות) שמקלות עלינו לקבל את המציאות מאשר לדחות אותן ולפתח נקודת מבט ביקורתית שהופכת את המציאות לכואבת, מעציבה, בלתי נסבלת.

דעות קדומות יכולות לצמוח בכל מקום בו יש איזשהו שוני בולט בין אנשים, אבל היא לא מספיקה כדי להתפתח לכדי גזענות.

להבנתי, גזענות צומחת מתוך מציאות חברתית שבה אנשים כבר מופרדים בפועל לקבוצות וזוכים לרמות שונות של כוח וזכויות. (לא פעם, המציאות הזו מתפתחת בין היתר תודות לגזענות קודמת ודעות קדומות שעוצבו בשלב מוקדם יותר עם יחסי כוחות שונים, אולי פחות קיצוניים, אבל עדיין בלתי-שיוויוניים.)

בין טבע האדם להקשר היסטורי

ואם נחזור לבסוף לפער בין ליברליזם לרדיקליזם – הסתכלות ליברלית מחפשת לרוב הסבר א-היסטורי, נטול הקשר, בטבע האדם או משהו בסגנון, בעוד הסתכלות רדיקלית ממקמת את המציאות העכשווית בתוך היסטוריה, על כל המורכבות שלה.

הסתכלות רדיקלית והיסטורית יכולה להיות הכרחית להבנה מדויקת יותר של תופעות חברתיות כמו גזענות: הרי בלי הסתכלות הסטורית, קשה להסביר איך למשל בארה”ב של תחילת המאה ה- 20 אנשים מאירלנד או פולין לא נחשבו “לבנים” והיום כן (שלא לדבר על יהודים אשכנזים.)

המציאות מורכבת להפליא, ובנויה שכבות-שכבות. נדיר שניתן לצייר קו ישיר בין ההווה לבין שחר האנושות מבלי לבחון מה שקרה בין לבין.

פורסם במקור בכתובת https://write.as/meemsaf/human-nature-racism-and-prejudice-radicalism-vs-liberalism

1. אני לא אגדיר כאן מה זה “ליברלי” ומה זה “רדיקלי”. בואו נגיד פשוט שאלו שתי מסורות נפרדות אך נושקות בחשיבה ועשייה פוליטית ושתיהן נפוצות במעגלים בהן אני מסתובב, ברשת ומחוצה לה. אני גם לא אתייחס לנטייה אצל זרמים ליברליים מסויימים להקטין את חשיבות הבעיה או בכלל להתכחש לקיומה של גזענות. נניח לצורך העניין, בתור בסיס, שרוב הרדיקלים ורוב הליברלים מסכימים שגזענות היא תופעה אמתית ובעיה אמתית בדרך לשינוי חברתי חיובי. מכאן מתחילים ההבדלים.