גזענות, איך נוטים להסבירה מתוך ראיה ליברלית, ולמה ראיה רדיקלית יותר נדרשת בשביל לייצר הבנה משמעותית ושימושית של הנושא.
בחלוקה גסה אפשר להגיד שליברליזם נוטה לחפש הסברים אצל הפרט, בעוד רדיקליזם נוטה לחפש אותם אצל החברה.1 זה בהחלט המצב אם מסתכלים על הגישות לגזענות. בראייה ליברלית, ההסבר לגזענות נוטה להתחיל (אם לא להיגמר) באמירה שאנחנו מפחדים באופן טבעי מהשונה, פחד שעלול להוביל לשנאה. ובראייה צרה, זה נכון. ברור שקשה יותר לבני אדם להזדהות עם מי שהם מזהים בו שוני גדול, מי שנראה אחרת, חושב אחרת, מדבר אחרת. אבל בראייה רדיקלית, זה הסבר צר וחלקי מדי.
בין דעה קדומה לגזענות
רדיקלים נוטים להדגיש את ההבדל בין דעה קדומה לגזענות. אדם לבדו יכול להחזיק בדעות קדומות, אבל בשביל גזענות צריך חברה. למשל, הפחד מהשונה יכול להסביר למה שוטר לבן באלבמה עלול לחשוב דברים מוזרים על נערים שחורים, אבל הוא פחות יכול להסביר למה הוא לא חושב דברים דומים גם על ג’ינג’ים. הפחד הזה גם לא מסביר למה הדעה הקדומה על שחורים אומרת ספציפית שהם אלימים ועצלנים, בעוד יהודים תחמנים וחמדנים – ולא ההיפך.
אולי חשוב מכך, הפחד מהשונה לא ממש מסביר למה שוטרים בארה”ב (ולא רק שם) הורגים נערים שחורים בכמויות עצומות, כמעט בלי השלכות עבורם. בראייה רדיקלית, מצב כזה אמנם מכיל דעות קדומות, אבל הוא גם מציג גזענות: מבנה או דפוס חברתי, שלא ניתן להסביר ברמת הפרט בלי להתייחס אל החברה.
הנה דרך אחת לראות את כל זה מזווית רדיקלית: נגיד שבסדר, הפחד הטבעי מהשונה מייצר דעות קדומות. אבל מהו שונה? ומה קורה עם הדעות הקדומות האלו? הסביבה החברתית שלנו היא שמלמדת אותנו איזה שוני הוא משמעותי ואיזה לא; החברה שבה אנחנו גדלים, ההיסטוריה שלה, ויחסי הכוחות שבה, אלו מעצבים לא רק את תוכן הדעות הקדומות שלנו אלא את השפעתן על הזולת.
בחברה גזענית, דעה קדומה היא הדרך הקלה
מוסדות ומבנים חברתיים מבדילים בין חברה עם דעות קדומות לבין חברה גזענית שבה אנשים נרצחים או מושפלים על סמך דעות קדומות. למשל, אם נולדת לחברה בה אנשים כהי עור הם לרוב עבדים, גם אם לא תלמד מההורים שלך שלל הצדקות לכך, קשה להכיל את המחשבה שהם אנשים בדיוק כמוך. להזדהות עם אנשים שנרמסים בגסות יום-יום מול העיניים שלך זה כואב – כפי שהרבה שמאלנים ישראלים מכירים היטב מתוך חיינו כישראלים שמגלים אמפתיה לקרבנות הכיבוש הישראלי. ורובנו לא נולדנו אמפתיים, אלא עברנו תהליך קשה לפתח אמפתיה.
לגדול במציאות של דיכוי זה דבר שמעצב את התפישה שלנו, כי תמיד יהיה קל יותר להאמין להצדקות (גם מופרכות) שמקלות עלינו לקבל את המציאות מאשר לדחות אותן ולפתח נקודת מבט ביקורתית שהופכת את המציאות לכואבת, מעציבה, בלתי נסבלת.
דעות קדומות יכולות לצמוח בכל מקום בו יש איזשהו שוני בולט בין אנשים, אבל היא לא מספיקה כדי להתפתח לכדי גזענות.
להבנתי, גזענות צומחת מתוך מציאות חברתית שבה אנשים כבר מופרדים בפועל לקבוצות וזוכים לרמות שונות של כוח וזכויות. (לא פעם, המציאות הזו מתפתחת בין היתר תודות לגזענות קודמת ודעות קדומות שעוצבו בשלב מוקדם יותר עם יחסי כוחות שונים, אולי פחות קיצוניים, אבל עדיין בלתי-שיוויוניים.)
בין טבע האדם להקשר היסטורי
ואם נחזור לבסוף לפער בין ליברליזם לרדיקליזם – הסתכלות ליברלית מחפשת לרוב הסבר א-היסטורי, נטול הקשר, בטבע האדם או משהו בסגנון, בעוד הסתכלות רדיקלית ממקמת את המציאות העכשווית בתוך היסטוריה, על כל המורכבות שלה.
הסתכלות רדיקלית והיסטורית יכולה להיות הכרחית להבנה מדויקת יותר של תופעות חברתיות כמו גזענות: הרי בלי הסתכלות הסטורית, קשה להסביר איך למשל בארה”ב של תחילת המאה ה- 20 אנשים מאירלנד או פולין לא נחשבו “לבנים” והיום כן (שלא לדבר על יהודים אשכנזים.)
המציאות מורכבת להפליא, ובנויה שכבות-שכבות. נדיר שניתן לצייר קו ישיר בין ההווה לבין שחר האנושות מבלי לבחון מה שקרה בין לבין.
פורסם במקור בכתובת https://write.as/meemsaf/human-nature-racism-and-prejudice-radicalism-vs-liberalism
- אני לא אגדיר כאן מה זה “ליברלי” ומה זה “רדיקלי”. בואו נגיד פשוט שאלו שתי מסורות נפרדות אך נושקות בחשיבה ועשייה פוליטית ושתיהן נפוצות במעגלים בהן אני מסתובב, ברשת ומחוצה לה. אני גם לא אתייחס לנטייה אצל זרמים ליברליים מסויימים להקטין את חשיבות הבעיה או בכלל להתכחש לקיומה של גזענות. נניח לצורך העניין, בתור בסיס, שרוב הרדיקלים ורוב הליברלים מסכימים שגזענות היא תופעה אמתית ובעיה אמתית בדרך לשינוי חברתי חיובי. מכאן מתחילים ההבדלים. [↩]