כאשר מושיע המרכז התורן גנץ יוצא בקמפיין בהתנחלויות שמבטיח שלא תהיה התנתקות שנייה, הדיון בין השמאל למרכז כבר כותב את עצמו. מי שמעז לבקר את המרכז-שמאל על אימוץ קו לאומני כבר יודע מראש לאילו תגובות לצפות: “טהרנים נמאסתם! חייבים להתפשר כדי לנצח!”
אבל הביקורת השמאלית על לאומנות ותמיכה בתוקפנות צבאית היא לא איזו המצאה חדשה של מילניאלים חולמניים, אלא פולמוס שמתקיים כבר למעלה ממאה שנים ממנו ניתן ללמוד הרבה. ועמדת השמאל העקבית בפולמוס הזו מפגינה דווקא הגיון אסטרטגי ופוליטי מפוכח.
השמאל-מרכז הלאומני בראי ההיסטוריה
אחת מנקודות השבר הגדולות בתנועות השמאל באירופה התרחשה בגרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בניגוד בוטה לקריאתם “פועלי כל הארצות, התאחדו!” הצביעו הסוציאל-דמוקרטים – השמאל-מרכז של זמנם – בעד אשראי עבור המלחמה של האימפריה הגרמנית, מלחמה שעתידה הייתה להשמיד מיליוני פועלים מכל ארצות אירופה וכפועל יוצא להוליד את הפאשיזם, אויבו המוחלט של השמאל.
את התוצאות הרות האסון האלו לא יכלו לחזות ב-1914, אבל את השורה התחתונה דווקא ידעו לזהות מצויין: השמאל צריך לאחד את נדכאי העולם על בסיס אינטרסים משותפים, שיסויים אחד בשני על בסיס אינטרסים לאומיים עומד בניגוד ישיר לכל הפרויקט השמאלי. לא ניתן לשאוף לשלום בין העמים והארצות מחד ולתמוך במלחמות ביניהם מאידך. זוהי לא ביקורת טהרנית ומופשטת כפי שהרבה נוהגים להתייחס אליה, אלא ביקורת אסטרטגית ופרגמטית.
השמאל המתון בשירות הימין
שיתוף פעולה של השמאל המתון עם הלך רוח לאומני הוא קריטי בבניית קונצנזוס לאומני, תהליך בו השמאל המתון נוהג לקחת חלק פעיל: גורמים שאינם מקבלים את החלוקה ל”אנחנו” ו”הם” לפי קווי לאום מוכתמים בידי הימין הקיצוני והשמאל המתון כאחד בתור “הזויים”, “קיצוניים”, ובאופן כללי מחוץ לקונצנזוס הלאומי.
לעתים נראה שמדובר בנסיון לאחוז במקל משני הקצוות. רבים בשמאל-מרכז יכירו בכך שהדיבור הזה משחק באש, יסכימו עם השמאל שלאומנות אינה הדרך, אבל יטענו שזוהי פשרה שחייבת להיעשות כדי למשוך קולות מהמרכז והימין. אך גם אם במערכת בחירות כזו או אחרת אכן ינדדו כמה קולות בעקבות החליל הלאומני אל השמאל-מרכז – ולמען האמת, אין שום אינדיקציה שזה עבד באף מערכת בחירות ישראלית – שיתוף הפעולה של גורמים מהשמאל עם בנייתו של קונצנזוס לאומני חותר תחת כל אפשרות עתידית לבנות סולידריות חוצת-לאומים ולהגיע לפיוס ושלום.
שיתוף הפעולה של חלקים בשמאל עם הנרטיב הימני הוא לא סתם איזה חטא מופשט שיש לפסול על בסיס עקרוני. שיתוף הפעולה הזה הוא החלק הקריטי בסימון גבולות השיח שמאפשר לימין לשלוט במשחק הפוליטי. אם מחנה פוליטי משמעותי היה דוחה את הלאומנות, כבר לא היה מדובר בקונצנזוס אלא בעוד שאלה פוליטית שנויה במחלוקת לגביה השמאל יכול גם לתקוף את הימין. אבל כאשר רוב השמאל מתיישר לימין, הוא מחייב את עצמו למגננה תמידית, לדינמיקה בה הימין רק מקצין את הלאומנות והשמאל חייב להצדיק את עצמו לפי גישת הימין. כאשר השמאל המתון משתף פעולה עם סימון השמאל העמוק כ”בוגדים” הוא גם מוותר מראש על קואליציות שמאל אפשריות ומשאיר את כל הקלפים בידי הימין, שמרשה לעצמו לשבת עם הקיצוניים שלו, הלאומנים הקיצוניים שלא סומנו כבוגדים בידי הקונצנזוס הלאומני.
בגרמניה נדרשו שתי מלחמות עולם והאסון הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – הנאציזם – כדי לשכנע את המרכז והשמאל להתייחס ללאומיות כסכנה ולהפסיק להפוך אותה לקונצנזוס. בישראל הקונצנזוס הלאומני וותיק כמו המדינה עצמה, ואנחנו רואים כיצד מבחירות לבחירות, ממלחמה למלחמה, הימין מקצין והשמאל מצטדק – ובכל זאת מצטמק. כדי לעצור את ההדרדרות לא תהיה ברירה אלא להוציא את הלאומנות מהקונצנזוס, במוקדם או במאוחר.
פורסם במקור בכתובת https://write.as/meemsaf/learning-from-history-good-actually