התנגדות לציונות הופכת לאג’נדה מרכזית בשמאל האמריקאי, באופן שיכול להראות מופרז. אך בבסיסה עומד הגיון פוליטי בריא של התנגדות לאינטרסים של בעלי השררה.
בתחילת המלחמה הישראלית-אמריקאית נגד איראן ולבנון, התפרסם סקר ישראלי שעורר גיחוך בארצות הברית: שני שליש מהמשיבים, כולל רוב גדול מתומכי האופוזיציה, השיבו כי המלחמה תחזק את הקשר בין ישראל לארה”ב. אולם בפוליטיקה האמריקאית, המלחמה האיצה מהרגע הראשון מגמה שהולכת וגוברת בשנים האחרונות: לציבור האמריקאי נמאס מישראל.
בכל הנוגע לצמרת הפוליטית, הקונצנזוס הפרו-ישראלי נותר בעינו, בינתיים. אך הסדקים בו מתגברים וההתנגדות גוברת. בימין, גורמים מורדים כמו טאקר קרלסון קופצים על השילוב בין המלחמה לתיקי אפשטיין כמוצאים שלל רב, ומקדמים ניתוק מישראל עם לא מעט אופורטוניזם ואנטישמיות גלויה או נרמזת. בשמאל, בינתיים, מתגברים מאמצים שנמשכים מזה שנים להפסיק את התמיכה הצבאית בישראל או לפחות להתנות אותה בשינוי כיוון של הממשלה האמריקאית.
מרמור ותמיהה
בשמאל הישראלי, גם הרדיקלי, המיקוד של השמאל האמריקאי בציונות נענה לעתים בתמיהה וזלזול. לפרקים מסתובבים פוסטים המציגים כותרת ששואלת, למשל, “האם הציונות היא רעל פוליטי?” ומלווים רק בהערה סרקסטית על האמריקאים האובססיבים. זהו בזרם מוכר של מרמור בשמאל הישראלי מול השמאל בחו”ל, בפרט בארה”ב: למה מתעסקים כל כך בישראל? למה הציונות היא כזה נושא חשוב בארצות הרחוקות האלה? אין סכסוכים אחרים בעולם להתעסק בהם?
יש בתמיהה הזו מידה של צדק. בשנותיי בשמאל הגרמני והאמריקאי, אני נתקל שוב ושוב באנשים שעושים רושם אובססיבי בהתעסקות שלהם בישראל-פלסטין, לפעמים גם אוריינטליסטי או אנטישמי. ישנם לא מעט אנשים שמשקיעים מאמצים גדולים יותר בהתנגדות רדיקלית לציונות מאשר בנסיון להבין את הניואנסים וההיסטוריה.
השמאל האמריקאי מפעיל מערך של מבחני לקמוס אנטי-ציוניים שרק הולך ומתרחב, ולא תמיד נראה הגיוני. בפריימריז הדמוקרטיים בסטייט שלי, למשל, מדריך לבוחרת הפרוגרסיבית המליץ על מועמדת פחות טובה, לדעתי, במירוץ חשוב, רק כי המועמדים השמאליים האחרים לא קראו לרצח העם בעזה רצח עם. (כותבת המדריך, אגב, יהודיה אמריקאית.)
ישנה גם תופעה גוברת של אנשי שמאל המגלים הבנה כלפי עמדות אנטי-אנושיות ביחס לישראלים ואף עמדות אנטישמיות של ממש, ומולה אפשר להבין תגובות של חשדנות והתכנסות. אבל דווקא ברגע שכזה חשוב שלא נפספס את העיקר: ישראל אמנם מדינה קטנה מבחינת שטח ואוכלוסיה, אבל תפקידה הפוליטי באמת גדול, ולא בגלל ביקורת משמאל או שנאה אנטישמית. מטעמים פוליטיים גרידא, התנגדות נחרצת ונמרצת לתמיכה מערבית בישראל היא הגיונית בבסיסה וראויה לתמיכה.
באיזה יער אנחנו בעצם
כדי לראות את ההגיון הפוליטי באנטי-ציונות במערב, כדאי להתעכב על כמה דברים ידועים-היטב – כל כך ידועים, שלפעמים מרוב עצים לא רואים את היער.
ראשית יש להזכיר שארצות הברית היא (לעת עתה) מעצמת-העל המרכזית של עולמנו: הכלכלה הגדולה בעולם עם הכוח הצבאי הגדול בעולם בפער ניכר, בעלת השפעה תרבותית שאין שנייה לה, ובעלת השפעה דיפלומטית עצומה. שנית, ארצות הברית עומדת במרכזה של מערכת בינלאומית של בריתות והסכמים אותה ביססה מאז מלחמות העולם, מערכת אותה ממשל טראמפ ממהר להחריב, אבל עדיין מהווה את המסגרת הבסיסית ביחסים בינלאומיים. מסגרת זו רלוונטית לכל העולם, אבל במיוחד למדינות המערביות, שמוסדותיהם שזורים עמוקות בבריתות האמריקאיות; אירופה, למשל, תלויה בארה”ב ובנאט”ו לביטחון, בפרט מול איומים גרעיניים.
על רקע זה, נגיע לעיקר: האימפריה האמריקאית מעורבת באופנים שונים בכל קצוות תבל, אבל קשה למצוא מדינת חסות שארצות הברית קשורה אליה בקשר-עבותות כמו שהיא קשורה לישראל. ישראל תלויה במידה יוצאת-דופן בסיוע בטחוני אמריקאי ובווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו”ם. מבין המדינות שארצות הברית מגבה אותן, ישראל הקטנה מתבלטת הן בהיקף הסיוע והן במעמד הקדוש של המשך הסיוע הזה – “קדושה” ששגורה בשפה הפוליטית לא רק בפי “כופרים” מתנגדי הסיוע, אלא גם בפי פוליטיקאים בכירים שחורטים אותו על דגלם.
נהוג להטיל את האחריות לקדושתה של ישראל בארה”ב לרגלי ארגון הלובי איפא”ק, ויש לו תפקיד חשוב באופן בו הקדושה הזו מתוחזקת, אבל הוא ממש לא לבד. כפי שאמר הנשיא לשעבר ביידן בימיו כסנאטור, “אם לא הייתה ישראל היינו צריכים להמציא אותה”: אליטות אמריקאיות רואות בישראל חזקה אינטרס אמריקאי בסיסי, ואמנם ארגונים פרו-ישראליים מעמידים באופן הכי ישיר וקולני טיעונים בעד תמיכה אמריקאית בציונות, אבל גם אינטרסים עוצמתיים אחרים מתחזקים את הברית הזו. ביניהם למשל התעשייה הביטחונית האימתנית, שבין היתר זוכה בסבסוד ציבורי מובטח כאשר ארה”ב קונה ממנה כלי הרג עבור ישראל. ישראל חשובה לארה”ב ולמערב גם כבעלת ברית באיזור ממנו מגיע הרבה נפט וגז, “נושאת מטוסים שלא ניתן להטביע” ממנה המערב יכול לדאוג לאינטרסים כלכליים חיוניים ברחבי האיזור.
לסיכום, ומבלי לנסות לפרט כאן כל היבט והיבט, צריך להכיר במצב כמכלול: המעמד השלט בארה”ב הוא שמקנה לישראל מעמד מיוחד, מתוך תחשיב האינטרסים שלו, בין אם הוא נכון או שלא. בהכללה, המעמדות השלטים בארצות המערב ובעלות הברית האחרות של ארה”ב חולקים את התפישה הזו, או לפחות משתפים פעולה עם בעלי בריתם האמריקאים. באמת אין הלימה בין הגודל של ישראל למידה בה הגורמים האלו מושקעים בתמיכה בה, אבל בתוך המערכת הפוליטית בארצותיהם התמיכה הבלתי-מידתית הזו היא פשוט עובדה, ולא בגלל ההתנגדות אליה.
דינמיקה של קונצנזוס והתנגדות
כאשר בעלי השררה מייצגים כזו חזית אחידה לגבי עניין כלשהו, הגיון פוליטי בסיסי מכתיב שתנועות המתנגדות לסטטוס קוו מלמטה יאמצו עמדה נגדית. לתוך הדינמיקה הפוליטית הזו נכנסים פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שמדינת ישראל מבצעת חדשות לבקרים. נכון, יש פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות גם במקומות אחרים – למשל סודן או אוקראינה – אבל הדינמיקה הפוליטית במדינות המערב שונה לגמרי בנוגע לאותם מקומות: רק בישראל-פלסטין, ממשלות המערב דואגות לחמש את רצח ההמונים ומגינות על הפושעים מהצדק.
השילוב בין הקיטוב הבסיסי לבין עוצמת הזוועות, והשותפות הפעילה לפשע מצד השליטים המקומיים, ייחודי למדי. להוסיף חטא על פשע, ישראל מהווה מודל לעתיד אתנוצנטרי ומיליטריסטי עבור חברות דמוקרטיות, מודל שהימין הקיצוני מניף על נס ויש לשמאל כל סיבה עקרונית שבעולם להתנגד אליו; כאשר המרכז במערב עוזר ל”סופר ספרטה” של נתניהו להצליח, הוא עוזר גם לבסס את המודל הפוליטי שלו כחלופה אנטי-דמוקרטית עבור ארצותיו עצמן.
“בסדר גמור”, יש שיגידו, “שיתנגדו לתמיכה בישראל ויבחרו נציגים פחות פרו-ישראליים. אבל למה זה מרכז עולמם של המנותקים האלה? אין להם צרות גדולות יותר? למה זה ה-מבחן הפוליטי ה-מרכזי מבחינתם?”
ובכן, מנעד של התנגדות ממרכז ומשמאל לתמיכה בישראל קיים כבר מזמן בארה”ב ובמערב, ועמדות שכאלו יחסית פופולריות בציבורים מערביים – אבל כמעט ולא מיוצגות במישור הפוליטי. כאשר יש קונצנזוס מקיר לקיר בין בעלי השררה לגבי עניין כזה, זה לא דבר של מה בכך לסטות מהקו. פוליטיקאים שמנסים לנקוט בעמימות בעת מסע הבחירות מגלים שאי אפשר, כי המערכת הפוליטית ממוקדת מראש בתחזוקת הקו הפרו-ישראלי; בראיונות ועימותים מועמדים נשאלים בנושא – ואז מותקפים בפרעות אם אינם עונים “נכון”.
התוצאה היא מערכת פוליטית שבה אין אופק להתנגדות רכה לתמיכה בישראל. כל מי שרק שוקל להתנות את הסיוע – ישר מואשם ברצון להשמיד את ישראל. כל מי שעומד בתווך בין תמיכה מוחלטת בישראל והתנגדות מוחלטת להמשך קיומה נאלץ לבחור צד: האם להשאר בחיק הקונצנזוס הפרו-ישראלי ולמתן את ההתנגדות אליו? או להתנגד לקונצנזוס הזה יחד עם מי שמתנגדים לציונות יותר ממך?
אחרי שנים של נסיונות לרופף את הקונצנזוס באמצעות עמדות “רכות”, שנים בהן הנישול וההרג בפלסטין רק התגברו והגיעו למימדים מפלצתיים ובלתי-נסלחים, לא מופרך להסיק מה שמסיקים בשמאל המערבי: רק התנגדות נחרצת לעמדה הממסדית יכולה לפרוץ את הסכר. ממשלת שמאל-מרכז כמו של ביידן לא תדחוף את ישראל לשנות כיוון, לפחות בלי לחץ עוד יותר כבד משמאל. וגם אם נשים בצד שיקולים מוסריים כבדי-משקל, נראה שמבחינה פוליטית עמדות ביניים כמו ציונות ליברלית או א-ציונות פשוט לא מספיקות כדי לבנות אופוזיציה אפקטיבית לתמיכה ברצח עם. אם עמדות ביניים שכאלה הניעו קהל כלשהו בעבר, היום אין להן קונים; מעטים הבוחרים והפעילים שמעוניינים להיאבק כדי לתמוך ברצח עם קצת פחות, כשאפשר להתנגד לתמיכה ברצח עם באופן מוחלט.
זה מרגיש מוזר, כישראלי וכיהודי, לראות באיזו עוצמה הזרקור מופנה על ארצנו הקטנה. כואב לראות אמירות גורפות ואלימוֹת לגבי ישראלים. אין ספק שלפעמים מתגנבות פנימה דעות קדומות, או פייק ניוז, או סתם אמירות אולטרה-רדיקליות שאין להן שום קשר למציאות בשטח או לדרכים אפשריות לשנות אותה. אבל ההתנגדות הנחרצת לציונות במערכות פוליטיות מערביות בכל זאת הגיונית, נכונה, ונחוצה. עלינו לקבל את המצב הזה ולהתמודד עם האתגרים שהוא מעלה, לא להרים אף, להריץ צחוקים ולהפנות גב לשותפים פוטנציאליים. עתידנו כולנו תלוי במאבקם הצודק.